שיתמלאו הכיס והלב לטובה: אם מסתכלים על הדורות הקודמים, אלו שחינכו אותנו, אפשר לראות שאצל סבא וסבתא שלנו, וגם בדור ההורים – ניהול משק הבית היה ישיר, בטוח וברור. לא הייתה תרבות (או יכולת) של משיכת יתר, הלוואות ומינוף פיננסי.
מה שמשק הבית הכניס, הוא היה יכול גם להוציא. אולם בעשורים האחרונים העולם השתנה ללא היכר, וכיום אנחנו מתמודדים עם סביבה אחרת לחלוטין, עם תרבות שונה בכל הנוגע להוצאות ולכסף, שהדורות הקודמים לנו לא ממש מכירים.
יש איזו תחושה מתמדת שלכולם חסר משהו. לא משנה כמה יש, תמיד רואים את מה שחסר. החוסר הזה, תחושת המצוקה, כמעט ממכרים. הם חלק מהשיח הציבורי-חברתי. זה נכון במיוחד כשמדברים איתנו על כסף, ומנסים לחנך אותנו. ברוב המכריע של המקרים רוצים שנצטמצם בהוצאות, שנכאיב לעצמנו, שנפתור "בעיות" ו"מצוקות", שנחלץ את עצמנו מ"משבר".
שיתמלאו הכיס והלב לטובה
עבורי, "צמצום" היא מילה קשה, ו"לחסוך מעצמנו משהו" הוא מונח אלים. שיח כזה גורם לאנשים להרגיש שהם צריכים לוותר, לסבול, להדק חגורות, לחיות בפחד מתמיד. אולי מספיק עם זה כבר???
אנחנו אנשי העולם החדש, שרוצים "הכול" – ליהנות מהחיים, להגשים שאיפות, לממש מטרות של הנאה וסיפוק, וכל זה בהשפעה מינימלית על חיי היום-יום. לכן, בכל פעם שדיברו איתי על צמצום בהוצאות, הרגשתי שהייתי רוצה לשמוע על הגדלת ההכנסות. במקום לנסות לגרום לאנשים לחסוך כדי למנוע משבר, אני מאמינה שהם צריכים להתייעל כדי להשיג יותר. הדרך שלי להתייעלות מוחלטת, שבה "לכל שקל יש כתובת" וההכנסות שוות להוצאות או גדולות מהן, כוללת שינוי של דפוסי פעולה, ולא "ויתורים כואבים" ומונחים דומים של מסכנות ומצוקה.
הסוד הגדול הוא להניח תשתית של סדרי עדיפויות על פי מדרג הרצונות שלנו, ולנווט בים הסוער של החיים בעזרת מגדלורים ברורים. בכל חודש אנחנו מנהלים מעגל סגור של הוצאות והכנסות. המעגל הזה, ראוי לו שיהיה מאוזן, שלכל שקל תהיה כתובת ברורה. עלינו לנווט בכל חודש מחדש בין שלושה ממדים – עבר (לסגור חובות – השלב הראשון), הווה (תשלומים שוטפים וקיום חודשי) ועתיד (המטרות שבאמת חשובות לנו בהתפתחות). ברגע שנבחר להציב את מגדלורי העתיד, יהיה לנו הרבה יותר פשוט להתייעל בהווה, ותהיה לנו הרבה יותר מוטיבציה לסיים את חובות העבר בהקדם האפשרי כדי להשתמש בכסף הפנוי להגשמת חלומות.
כאשר אני מציבה יעדים ברורים, גם אם הם ארוכי טווח, אני יודעת איפה נמצא חוף המבטחים שלי, אני רואה אותו כל הזמן ואם אכוון את הספינה נכון – אגיע אליו. המגדלור עוזר לי להתייעל לאורך הדרך. אם אני רוצה לקנות או לעשות משהו כאן ועכשיו, המגדלור שתמיד מהבהב מרחוק, מזכיר לי שיש לי יעד חשוב יותר, שישמח אותי יותר. העמדת האלטרנטיבה העתידית, מול הרצון העכשווי, מעמתת אותי עם השאיפות הגדולות שלי וכך אין לי תחושה של ויתור, אלא תחושה של הישג.
אם "ויתרתי" על שמלה חדשה לחג כי החלטנו בבית שהשנה מפנים תקציב לחופשה משפחתית או לרכישה של מיטה חדשה לאחד הילדים, אני לא ארגיש שום מחסור בחג. אני אזכור שהחלטתי לתעדף את ההוצאות קצת אחרת ממה שהייתי רגילה בעבר, כדי להגיע ליכולות חדשות בעתיד (ואל דאגה, הארון שלי באמת מלא בשמלות יפות ואין לי צורך אמיתי בעוד שמלה, גם אם נראה לי שכן). ככל שהספינה שלכם תתקדם לעבר המגדלור, תוכלו להתרכז יותר בעצמכם, להיות נאמנים יותר לעצמכם וליעדים האישיים שלכם. וחשוב מכול, תוכלו לזכור שהכול דינמי כל הזמן… תוכלו לתכנן וליצור איים של שקט, וזו הנוסחה הכי טובה להגיע ליעדים בשלום. בהצלחה רבה!
כרמי אור, מחברת הספר "לא חייבת כלום לאף אחד" – מדריך פרקטי להתנהלות כלכלית בעולם משתנה. יועצת כלכלית ומנהלת מיזמים להשכלה פיננסית.
